פסק-דין בתיק ע"ע 5064-03-11

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.לפנינו ערעור, לאחר מתן רשות, על החלטתו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר סאלח סאלחה ומר ישראל שוטלנד; ס"ע 11-01-9525), ליתן צו מניעה זמני כנגד החלטתו של ממלא מקום נציב שירות המדינה (להלן - הנציב), להאריך את השעייתו של המשיב מעבודתו בבית החולים "זיו" בצפת. בית הדין האזורי הורה כי המשיב יושב לתפקידו כמנהל שירותי החצר בבית החולים, ולא לתפקידו הנוסף כמנהל מחלקת שינוע.

רקע עובדתי

2.ביום 13.6.2010 הוגשה לנציבות שירות המדינה (אגף המשמעת) קובלנה לפי סעיף 32 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן - החוק או חוק המשמעת), מאת סמנכ"ל משרד הבריאות, במסגרתה התבקש אגף המשמעת להעמיד לדין את המשיב בבית הדין למשמעת בשל חשד לניצול מעמדו, בין היתר בכך שמספר פעמים, במועדים שונים, העסיק המשיב עובדים עליהם הוא ממונה בעבודות פרטיות עבורו, גם בביתו, שעה שהעובדים היו אמורים לעבוד בבית החולים.

3.ביום 16.6.2010 הוגשה כנגד המשיב תובענה לבית הדין למשמעת בקשר לחשדות האמורים, לפי סעיף 17(1), (2) ו-(3) לחוק המשמעת. ביום 27.7.2010 החליט הנציב על השעייתו של המשיב מעבודתו, עד ליום 2.1.2011, או "עד להחלטה אחרת". בהחלטה נאמר כי השעייתו של המשיב תיבחן מעת לעת בהתאם להתקדמות ההליך המשמעתי. כנגד החלטה זו הגיש המשיב לבית הדין האזורי בקשה למתן צו מניעה זמני (ס"ע 10-08-15874). במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים לידי הסדר לפיו החלטת הנציב תישאר בשלב זה על כנה, אולם המדינה תעשה ניסיון להחיש את ההליך המשמעתי, ובמקביל תינתן למשיב זכות לשימוע בעל פה מול התובע בהליך המשמעתי, שתוצאותיו יועברו לעיונו של הנציב. השימוע התקיים ביום 7.9.2010. ביום 10.11.2010 הודיעה התובעת בהליך המשמעתי (להלן- התובעת) כי הנציב אינו חוזר בו מן התובענה, וכי החלטת ההשעיה תיוותר על כנה. ביום 29.11.2010 התקיים דיון בפני בית הדין למשמעת, ונקבעו מועדים להוכחות עד לחודש אפריל 2011.

4.ביום 14.12.2010 הודיעה התובעת למשיב כי הנציב שוקל את הארכת השעייתו וכי הוא זכאי להגיש טיעוניו לעניין זה עד ליום 26.12.2010. המשיב הגיש טיעוניו בהתאם. ביום 3.1.2011, בתום תקופת ההשעיה, חזר המשיב לעבודתו בבית החולים. בסביבות השעה 10:20 באותו יום קיבל ב"כ המשיב מכתב מטעם הנציב, נושא תאריך 2.1.2011, לפיו השעייתו של המשיב מוארכת עד לתום ההליכים המשמעתיים נגדו (להלן - החלטת ההארכה).

5.באותו יום בו קיבל המשיב את החלטת ההארכה, זומן המשיב למנהל בית החולים אשר הודיעו, כי עליו לעזוב את בית החולים עד למתן החלטה אחרת בעניינו.

החלטת ההארכה

6.בהחלטתו פירט הנציב את השתלשלות העניינים בעניינו של המשיב, ונתן מענה לטענות המשיב שהועלו במכתב מטעמו. כך, למשל, קבע הנציב כי אין זה מתפקידו לעיין בחומר הראיות, במיוחד שעה שהוחלט שלא לבטל את התובענה כנגד המשיב, ונמצאו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. עוד נקבע, כי על הנציב לשקול אם נכון להמשיך ולהפקיד את ענייני הציבור בידי עובד ציבור שנחשד לכאורה בעבירות משמעת חמורות, ואת הפגיעה בתדמית שירות המדינה, גם כשמול שיקול זה עומד חופש העיסוק של המשיב וזכותו לקניין. הנציב הוסיף וקבע, כי בהתחשב בשלב בו מתנהלת התובענה ובהתחשב בכך שהמעורבים בפרשה הם עובדי בית החולים, ונוכח מעמדו ותפקידו של המשיב בבית החולים, יש צורך בהמשך ההשעיה. באשר לטענת המשיב ביחס למצבו הכלכלי קבע הנציב, כי אין בה בלבד כדי לאיין את הצורך בהשעייתו. עם זאת קבע, כי יש בהחלטת בית הדין למשמעת באשר להגדלת משכורתו של המשיב ל-95% ממשכורתו, ובמתן האישור למשיב לעסוק בעבודה פרטית בהתאם להוראות התקשי"ר, בכדי לאזן את הפגיעה הכלכלית במשיב. עוד ציין כי ההצעות שהועלו בהליך הקודם בפני בית הדין באשר לאפשרות פרישתו של המשיב עומדות בעינן.

לאור האמור החליט הנציב כי " באיזון הראוי בין הדאגה לעובד לבין השמירה על האינטרס הציבורי ותדמית שירות המדינה לנוכח מעמדך ותפקידך בבית החולים וההתפתחות כאמור, בהליך המשמעתי, שומה עלי להעדיף את הדאגה לאינטרס הציבורי. לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטים לעניין כאמור, החלטתי, במסגרת סעיף 47 לחוק, להורות על המשך השעייתך מעבודתך בשירות המדינה. בטרם קבלת החלטה זו, כמתחייב מהוראת החוק בסעיף 47(ד) ובהתאם לבקשתך, בחנתי את אפשרות העברתך לתפקיד אחר, אך לנוכח תפקידך הבכיר ואופיים של האישומים נגדך, החלטתי בשלב זה שלא לנקוט בצעד זה. השעייתך תימשך עד לתום ההליכים המשמעתיים נגדך או עד לקבלת החלטה אחרת בעניינך. ככול שיהיו שינויים מהותיים בהליך המשמעתי המתנהל כנגדך הינך מוזמן לשוב ולטעון בעניין המשך השעייתך כאמור".

7.כנגד החלטה זו של הנציב הוגשה לבית הדין האזורי בקשת המשיב למתן צו מניעה זמני. 

החלטתו של בית הדין האזורי

8.בהחלטתו קבע בית הדין האזורי, כי הנציב לא היה מחוייב לבחון ראיות באשר לשאלת עצם ביצוע העבירות על ידי המשיב, לצורך מתן החלטתו על הארכת ההשעיה. עוד נקבע, כי לא היה פסול בעצם שקילת עניינו של המשיב שנית, לקראת תום תקופתה של ההשעיה הראשונה, משהחלטת ההשעייה המקורית ניתנה עד למתן החלטה אחרת, ולא עד לתום ההליכים המשמעתיים.

9.בית הדין קמא בחן האם נפלו פגמים בהחלטת ההארכה, המצדיקים את ביטולה. בשאלה זו קבע בית הדין, כי למשיב נערך אמנם שימוע בכתב טרם מתן ההחלטה, אולם הנציב לא התייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה או עם בא כוחו כמתחייב מהוראת סעיף 47(ה1) לחוק. עוד נקבע בשאלה זו, כי לאופי ולמהות המשרה משמעות באשר לשיקולים לעניין השעיה ואין דין עובד בכיר, האוחז בתפקיד ניהולי, כדין עובד זוטר לעניין זה. אולם, אין כל המנהלים זהים, ועל כן יש לבחון בכל מקרה את ההשלכה של התפקיד הניהולי בו מדובר והמשך העבודה של מי שכנגדו מתנהל הליך משמעתי, על העובדים עליהם הוא ממונה ועל השירות הציבורי בכלל.

במקרה זה, קבע בית הדין, המשיב הינו מנהל שירותי חצר של בית החולים, הממונה על שמונה עובדים, שביניהם לא נמנה אף עובד המעורב בפרשה. לפני כשנתיים ביקשה הנהלת בית החולים להרחיב את סמכויותיו של המשיב והוא הופקד על מחלקת השינוע של בית החולים. במסגרת תפקיד זה, שביצע המשיב ללא תמורה, הוא ממונה על כשישה עובדים, ביניהם אחד העובדים המעורבים בפרשה. בית הדין קבע, כי משהחקירה כבר הסתיימה, אין חשש של השפעה על העדים שאמורים להעיד במשפט, ובוודאי שלא קיים חשש כזה בתפקידו המקורי של המשיב כמנהל שירותי חצר. כן, לא נראה שקיים חשש שהמשיב יחזור על עבירות המשמעת אם ימשיך בתפקיד.

באשר לפגיעה הנטענת בתדמית השירות הציבורי, קבע בית הדין, כי לא נראה שהנציב שקל את מהות התפקיד הניהולי של המשיב, שאינו בא במגע עם קהל. כמו-כן, לא נשקלה כלל האפשרות של העברת המשיב לתפקיד אחר.

לאור האמור קבע בית הדין, כי החלטת הנציב הינה, לכאורה, בלתי סבירה באופן בולט וקיימות ראיות לכאורה באשר לזכאותו של המשיב לביטולה.

10.             בית הדין האזורי הוסיף ובחן את מאזן הנזקים שייגרמו כתוצאה ממתן הצו, והסביר כי המשיב בן 60, עובד בבית החולים כ-35 שנים. המשיב קיבל בתקופה הראשונה להשעייתו 95% משכרו, וכעת מקבל הוא 100% מן השכר. אולם, לדברי המשיב, וכפי שעולה מתלושי השכר שצורפו לבקשה, הכנסתו מורכבת מתשלומים אשר מותנים בביצוע עבודה בפועל, אותם אין הוא מקבל בזמן ההשעיה ואשר אותם הוא לא יקבל בעתיד אף אם יזוכה בדין. כתוצאה מכך, לדברי המשיב, התדרדר באופן חמור מצבו הכלכלי והמשפחתי. בית הדין קבע, כי יש בהפסקת עבודתו של המשיב משום פגיעה בכבודו, כאשר טרם נקבע האם ביצע את המעשים המיוחסים לו, ומהי הסנקציה הנובעת מכך. מאידך גיסא, המערערת (להלן - המדינה) טענה לפגיעה בתדמית השירות הציבורי כתוצאה מהמשך עבודתו של המשיב תוך כדי ההליכים המשמעתיים כנגדו. על כן קבע בית הדין, כי בעשיית איזון בין האינטרסים המעורבים, נראה כי במקרה זה, הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מהמשך ההשעיה, בהתחשב בזמן שבו הוא כבר הורחק מעבודתו, עולה על הנזק שעלול להיגרם לשירות הציבורי כתוצאה מהשבתו לתפקיד עד שיסתיימו ההליכים המשמעתיים כנגדו, ועל כן נקבע, כי מאזן הנזקים נוטה לטובתו של המשיב.

11.             לאור האמור החליט בית הדין האזורי, כי קיימות ראיות לכאורה באשר לאי סבירותה של החלטת ההארכה, וכי מאזן הנזקים נוטה לטובת המשיב. לפיכך הורה על מתן צו מניעה זמני כנגד החלטת ההארכה, וקבע כי המשיב יושב לתפקידו כמנהל שירותי החצר בבית החולים, ולא לניהול מחלקת השינוע.

ההליך בפנינו